שיקולים בתכנון פרישה, האם תחשיב הכדאיות הוא המלך?

כמתכנן פרישה שבא עם ניסיון בתחום הכלכלי פיננסי, ועם ניסיון חיים של מי שחווה את גיל הפרישה על בשרו, אני נתקל יום יום בדילמות שעומדות לפני הפורש, וגם לפני כמתכנן.

הפעלת התוכנות החכמות והאקסלים השונים, עושה לכאורה את מלאכתו של מתכנן הפרישה קלה ביותר – תכניס את הנתונים, תלחץ על הכפתור של הבלנדר, תחכה חמש דקות, ויצא לך בדיוק מה שביקשת – אופטימזציה, שורה תחתונה עם עודף.

כשאני הייתי צעיר, היינו אומרים "הנייר סובל הכל". במאה ה-21 אמור "האקסל הכל הוא סובל…". הרי אנחנו עוסקים בתכנון קדימה לפחות לעשרים שנים, וכמי שהציג לדירקטוריונים תחשיבי כדאיות לטווחים קצרים בהרבה, אני יודע מה היכולות לחזות דברים עשרים שנה קדימה.

לכן, עם כל הביטחון העצמי והיכולות הגבוהות, הדבר החשוב ביותר בעבודת המתכנן זה להקשיב לבעל הדבר – לפורש/ת ולבת/בן זוגו.

את הקונפליקט הקלאסי של הפורש ניתן להגדיר בצורה הבאה:

הגישה שלי היא להיזהר מפטרונות. האנשים שאני נפגש עימם, אמנם חסרים לחלוטין את הידע שלי לגבי האפשרויות, המכשירים הפיננסיים והמספרים האמיתיים, אבל יש לרובם מושג טוב מאד על החיים שלהם, ומה הם רוצים.

לכן, ברוב המקרים אעדיף להבהיר לפורש/ת אם הצעד שהוא/היא מבקש/ת לעשות יגרום לנזק גדול ואף בלתי הפיך, אבל לא אתערב בשיקולים הבסיסיים. בשיקולים אלו מעורבים בין היתר המצב הבריאותי של שני בני הזוג, העברה בין דורית, ההכנסות של כל התא המשפחתי מכל המקורות ועוד.

ההפרשים הבאמת גדולים בין אלטרנטיבות מגיעות הרבה פעמים דווקא מתחום האופטימיזציה של המס, ופה יכול המתכנן להשפיע ולשפר מאד את התוצאה הסופית.

לסיכום – תכנון פרישה מוצלח הוא תכנון שמקשיב לפורש/ת – תכנון פרישה מהלב.